לאמר. עי׳ מש״כ ריש ס׳ ויקרא עפ״י הירושלמי סנהדרין פ״ו משמעות תיבה זו:
אנכי ה׳. המהווה הכל:
אלהיך מנהיגך ומשגיח עליך בפרטות:
אשר הוצאתיך. כבר נתבאר לעיל י״ב ל״א דיציאה משתמש בשני משמעות. א׳ יציאה מקומית ממקום טומאה שלא היה אפשר להגיע לקדושה ומעלה שאתם בו. וכמש״כ לעיל י״ג ג׳ בביאור פ׳ בצאת ישראל וגו׳. וזהו מארץ מצרים. ב׳ יציאה רוחנית. על זה אמר מבית עבדים. ממשפחה של עבדים כמש״כ לעיל י״ב כ״ג בפי׳ בית. והוא להפך מלשון עבד עבדים כמש״כ בפ׳ נח והעלה את ישראל שאינם מסוגלים להיות עבדים. והנה הקדים המקום ב״ה לומר אשר הוצאתיך וגו׳ ולא אשר בראתי שמים וארן. באשר אין מזה הוכחה שרוצה להשגיח על ישראל ביחוד יותר מכל האוה״ע. מש״ה הקדים אשר הוצאתיך וע״כ להיות אלהיך. היינו משגיח עליך. שהרי הוצאתיך מארץ מצרים ממקום שלא היה ראוי להופיע עליך השגחתי כ״כ. וע״כ היה כדי ליקחך לי לעם ולהשגיח עליך. וכן ממה שהוצאתיך מבית עבדים וכמש״כ לעיל י״ג ר״פ קדש לי:
לא יהיה לך וגו׳ על פני. לפי הפשט שהביא הרמב״ן בשם הת״כ אזהרה על האומר אלי אתה. מתבאר דיוק על פני שלא יאמין שמסר הקב״ה עולמו לזולתו ח״ו ואני רואה כבודי נתון לאחר זהו על פני. ונראה עוד ביאור זה הדיוק משום דמלך או דיין נקרא אלהים ורשאי וגם כשר לקבל על עצמו מרות אלהים כאלה. ורק בתורת השגחה רוחנית אסור. היינו מנהיג שמים והיינו דיוק על פני:
פסל וכל תמונה. ובדברות שניות כתיב פסל כל תמונה. דתמונה משמעו בשני אופנים. א׳ איזה צורה שהוא בחיים כאשר נברא והוא תמונת המזל שלו. שמזל בע״ח בצורת הבע״ח הוא. ואותו מקדשים עובדיו לע״ז. ב׳ ציור של איזה צורה בבריאה. ופי׳ פסל כמשמעו שפוסלים עץ או אבן באברים כפי הצורה. מעתה פי׳ פסל כל תמונה. משמעו חיתוך אברים של תמונה כפי׳ הא׳. ובא ללמדנו דדוקא פסל של תמונה אסור משא״כ פסל איזה אילן וכדומה שרי לעשות. שאין מזלו בצורת האילן והעשב כלל. ואם כן אין האילן והעשב מכונה בשם תמונה. אבל פסל וכל תמונה משמעו בין פיסול כמש״כ בין ציור בששר של תמונה ופי׳ תמונה כפי׳ הב׳ ציור של בע״ח. והכי תניא במכילתא לא תעשה לך פסל לא יעשה לך גלופה אבל יעשה לו אטומה ת״ל וכל תמונה. והיינו כמש״כ דגלופה היינו בחיתוך אברים. ואטומה היינו מצוירת בששר:
פוקד עון אבות על בנים וגו׳. גובה מעט מעט כדאיתא בעבודת כוכבים דף ה׳. עד שהוא גובה הכל:
ועושה חסד לאלפים. מרבה חסד עד אלפים:
לאהבי ולשמרי מצותי. תניא במכילתא לאוהבי זה א״א וכי״ב. ולשומרי מצותי אלו הנביאים והזקנים. רנ״א לאוהבי ולשומרי מצותי אלו שהם יושבים בא״י ונותנים נפשם על המצות מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני מה לך יוצא לישרף על שקראתי בתורה כו׳ ואומר אשר הכיתי בית מאהבי מכות אלו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים. באו חז״ל לזה הפי׳ כי א״א לפרש כמשמעו שעושים מצות ה׳. שאין זה מקביל המקרא הקודם של לשונאי דמיירי בעובד עבודת כוכבים שהוא מיפר כל המצות בכלל ה״נ מיירי האי ועושה חסד לאלפים. למי שמתנהג בחסידות עם קונו והיינו למעלה מטבע אנושי. ובשביל זה הקב״ה מתנהג גם עמהם למעלה מהליכות טבע העולם שהנהיג הקב״ה לשלם שכר לעושי מצות ה׳. אבל למי שמתחסד עם קונו הקב״ה משגיח עליו למעלה מה״ט וזה נקרא חסד. וכבר ביארנו דבר ה׳ בזה לעיל י״ט ו׳. ופי׳ כאן שני אופני חסידות שיבואר יפה בס׳ דברים ל״ג ח׳. א׳ לאהבי. זה א״א וכי״ב היינו משוקעים באהבה ודביקות. ובזה נכלל שלא להתרעם על מדותיו ולא יהרהר אחריו. כמבואר שם. ולשמרי מצותי. זהו דרך חסידות השני שמבואר שם במעשה המצות. ובזה ג״כ יש שני אופנים. א׳ שמרגילים את הרבים בתוכחה וכדומה לשמירת המצות. ע״ז אמרו אלו הנביאים. וכמש״כ בס׳ המורה מ״ב פ׳ מ״ה במשמעות נביא. וזה גם כן נקרא חסיד כדאיתא ביומא דף פ״ז א׳ המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו כו׳ שנאמר לא תתן חסידך לראות שחת. ב׳ שעושים בעצמם המצות בדרך הפלגה כידוע עובדי דחסידי בתענית פ״ג ובשבת ד׳ קי״ט אבוך במאי זהיר טפי כו׳ ובירושלמי קידושין ספ״א כל העושה מצוה א׳ ולא עבר עליה מעולם. והיינו שאמרו והזקנים. והקב״ה מתחסד עם אלו לפי ערך חסידותם. כמו שאמרו הזהיר במצות ציצית זוכה לטלית נאה הזהיר כו׳. רנ״א לאהבי ולשמרי מצותי אלו שיושבים בא״י כו׳ מפרש הני תרתי לאדם א׳ שבשביל בקשת אהבת ה׳ יושב בא״י שהמקום מסוגל לכך. ומשום זה מגיע ליהרג בשביל שמירת המצות. דבא״י מצוי בגלות עתות השמד. ואלו ישבו במדינה אחרת לא הגיע לסכנה. והיינו אשר הוכיתי בית מאהבי. ובס׳ דברים ז׳ ט׳ כתיב גם כן לשון זה שמר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו. ויבואר שם למר ולמר:
לא תשא וגו׳. לא תשבע מיבעי. מזה יצא כמה דרשות חז״ל כמו מברך ברכה שא״צ. ולפי דעת שאלתות דר״א אפילו מוציא ש״ש לבטלה בלי ברכה ובפסיקתא רבתי פכ״ג איתא מזה אזהרה למקבל ע״ע איזה שררה והנהגה שהוא מעין שם אלקות ואינו מנהיג. וה״ז מתרפה במלאכתו אשר חבר הוא לאיש משחית. וה״ז נושא שם אלהים לשוא. ומש״ה לא ינקה ה׳ וגו׳. ולפי הפשט מבואר בכל אלו הפירושים המרומזים כי לא ינקה ה׳. באשר אין עונש של כל הפרטים שוה. והקב״ה שופט צדק לפי החטא. אבל לא ינקה את אשר ישא את שמו לשוא באיזה אופן:
זכור את יום השבתלקדשו. לפי הפשט משמעות לקדשו הוא איסור מלאכה שהוא כמו הקדש שאסור ליהנות ממנו. וכמש״כ בספר בראשית עה״פ ויקדש אותו. אבל א״כ אינו מובן לשון זכור את יום השבת לקדשו. מה זו זכירה לכאן. והכי מיבעי קדש את יום השבת. וממילא ביום השביעי היה החיוב לזכור את יום השבת. ומכאן הוציאו חז״ל דרשות. בתלמודין דרשו מזה מ״ע של עונג שבת וקידוש היום. ולדעת המכילתא נ״ל קידוש היום מלקדשו. ודרשו מדכתיב זכור מלפני שבת כדתניא במכילתא זכרהו עד שלא יבא. ועיין מש״כ בס׳ דברים בפ׳ שמור. אמנם לפי הפשט יש להסביר על מלאכה ממש. ובאשר איסור הנאה יש בדברים שאין בהם קדושה ג״כ כמו בב״ח וכלה״כ וכדומה. אבל בשבת איסור מלאכה בו הוא מטעם קדושה וע״כ יש לנהוג בו מורא וכבוד הקדש. ובאשר שזה הענין אינו בפעולה אלא במחשבה מש״ה שייך לשון זכור. שיעלה על זכרונו הענין. כמו משמעות זכרון תרועה כמש״כ במקומו. דמשמעו שיזכור ענין מצוה זו של תרועה. ה״נ משמעו שיעלה במחשבתו קדושת שבת על מה הוא קדוש. ומי קדשו וכדומה שיבא מזה לנהוג אותו היום במעלה:
תעבוד. עבודה היא מלאכה שמביאה לידי פרנסה כעובד אדמתו או עובד אדוניו. וכל אדם עבד לעצמו. כלשון חז״ל בב״ר עה״פ ויהי האדם לנפש חיה והיינו דכתיב ביו״ט כל מלאכת עבודה. היינו מלאכה שבא לפרנסה ולא לתענוג לצורך אותה שעה:
ועשית כל מלאכתך. היינו מלאכה שבאה לתענוג כמו אפיה ובשול וכדומה:
שבת לה׳ אלהיך. ביאר המקרא אלהיך. שמשמעו משגיח עליך ועל צרכיך. ואין רצונו ית׳ שתשיג איזה פרנסה ע״י מעשה בש״ק. וא״כ אין לעשות בו שום דבר המביא לידי ריוח ופרנסה. ומובן דכמו כן אסור כל עסק כמו מו״מ וכדומה אלא שאין בזה אזהרה. והכי דעת הרמב״ם והרמב״ן ז״ל ודייקי מקראי אחריני. ועי׳ להלן כ״ג י״ב:
לא תעשה כל מלאכה. בין לריוח בין לתענוג. והיינו דמפרש אתה ובנך ובתך. וע״כ בקטנים מיירי כמש״כ הרמב״ן והם אינם בני עבודה כ״א מסייעים לצרכי הבית:
עבדך וגו׳. המה מסייעים לעבודה:
ואת כל אשר בם. הוא טעם על המבואר בסוף המקרא על כן ברך ה׳ וגו׳ דמשום שכלה מלאכתו באותו יום ע״כ עשה אותו יום טובה וברכה כמו אדם שגומר ביתו עושה אותו יום. יום משתה וטובה:
וינח ביום השביעי. אפילו לא היה כלה מלאכתו רק בשביל שנח כ״י באותו יום. בשביל שני טעמים אלו. ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו. על קדושה לא קאי טעם הראשון דמש״ה קדשהו ממלאכה וריוח אלא משום טעם השני שהקב״ה נח בו. ובפ׳ ויכלו מבואר הענין יותר. ושם כתיב עוד טעם על הברכה משום ויכלו השמים וגו׳ וביארנו שהיה העולם בו ביום בתכלית ההידור שעלה ברצונו ית׳ וכמו שביארנו שם בפי׳ וכל צבאם. דפי׳ חז״ל צביונם. היינו שכל מין וכל בריה היה באופן היותר משובח במינו ובשביל זה ג״כ ברך ה׳ את יום השבת אבל בשעת מ״ת כבר נשתנה העולם וכל מין וכל בריה נתחלק לכמה פרטים גרועים משהיה בבריאה הראשונה. מש״ה לא היה העולם משוכלל עוד. ע״כ חסר זה הטעם כאן:
כבד וגו׳ על האדמה. היה במשמע דזה היעוד של אריכות ימים אינו אלא באדמה אשר ה׳ וגו׳ היינו א״י. והרי הכי איתא בברכות ד״ח לענין שכר ת״ת דא״ל לר׳ יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם וגו׳ על האדמה כתיב. וה״נ ביעוד שכר כיבוד אב ואם. אבל אאל״כ שהרי גם בשלוח הקן דקיל ואינה כ״א מצוה שבין אדם לשמים מ״מ כתיב סתם והארכת ימים דמשמעו אפילו בחו״ל. מכש״כ כיבוד או״א שהוא חמור ומצוה שכלית. והרי בפי׳ תנן שלהי מס׳ חולין זה הק״ו ומה מצוה שהוא כאיסר א״ת למען ייטב לך וגו׳ ק״ו למצות חמורות שבתורה. ובפ׳ שלוח הקן ביארנו עוד יותר ע״פ משנה בקידושין ספ״א שלמדנו שכר כל המצות שבתורה משלוח הקן וכיבוד א״א יע״ש. וא״כ יש להבין הא דכתיב כאן על האדמה. אלא בא המקרא בזה ללמדנו עיקר גדול. דכבר כ׳ הרמב״ן בפרשה תולדות ובכ״מ שהתורה ומצותיה אע״ג דמצות שאין תלויות בארץ נוהגות אפי׳ בחו״ל. מכ״מ מיוחדות המה יותר בא״י. וע״כ נקראת תורת אלהי הארץ. והדבר מובן שלפי זה גם יעודיה אע״ג שישנם בחו״ל מ״מ יותר משמשים ומגיעים בא״י:
מעתה היתה הדעת נותנת שזה הכלל אינו אלא במצות שבין אדם לשמים ואין הדעת אנושי נותן עליה. הוא שהסברא נותן שעיקר שכרה מיוחד בא״י. משא״כ כיבוד או״א שהוא דעת אנושי בזה אין סברא לחלק בין א״י לחו״ל. מש״ה כתיב במצוה זו של כיבוד או״א ג״כ על האדמה ללמדנו דאחר שהיא מ״ע הכתובה בתורה. הרי היא ככל חוקי התורה שאין בהם טעם ושכל אנושי :
לא תענה ברעך. הנוגע לרעך. ואע״ג דכל עדות שקר אסור. ומקרא מפורש מדבר שקר תרחק. מכ״מ ברעך חמור יותר ומש״ה מוזהרים בעשרת הדברות. והרמב״ם ה״ע פי״ז פי׳ ברעך ע״י רעך היינו ששמע מחבירו ומגיד שראה בעיניו. והוכחה לזה הפירוש הוא מדכתיב לא תענה ולא כתיב ולא תעיד. או לא תקום עד שקר. אלא עניה משמעו אחר עד הקודמו. כמש״כ בס׳ במדבר ל״ה ל׳ ובס׳ דברים י״ט י״ז. גם לשון ברעך ולא כתיב לרעך משמעו כפי׳ הרמב״ם. עד שקר. משמעות עד בלה״ק עדות כמש״כ בס׳ בראשית ל״א מ״ז ובחנם נדחק הראב״ע:
לא תחמד בית רעך. ייחד הכתוב אזהרה בבית. משום שהוא מחובר והיושב בביתו של חבירו שלא ברצון בעליו אינו עובר על לא תגזול. שהרי קרקע אינה נגזלת. וכדאי׳ בסוכה דל״א. ואינו דומה למשתמש במטלטלין ש״ח דנקרא גזלן כדין שואל שלא מדעת בעלים. משא״כ במחובר אע״ג שאם גוזלה לחלוטין ה״ז גזלן ועובר על לא תגזול כמש״כ הרמב״ם הל׳ גניבה פ״ג הי״א והכי תניא בספרי שופטים עה״פ ולא תשיג גבול וגו׳ והרי כבר נאמר לא תגזול. אמנם אם יושב בבית חבירו שלא בתורת גזילה ה״ז עובר משום לא תחמוד:
לא תחמד אשת רעך וגו׳. כאן א״א לפרש בזה האופן שמשתמש בה בעת שהיא ברשות חבירו. דא״כ ה״ז נואף אלא שמשתדל שיגרשה הבעל. וכיב״ז מיירי המקרא בכל אשר לריעו שמשתדל שימכור לו. ורק הקדים הכתוב אשת רעך ללמדנו דמיירי באופן שאינו עומד למכור כמו באשה שאין ביד הבעל למכור אותה לאחר. והכי תניא במכילתא:
ראים את הקולת ואת הלפידם. כפרש״י היוצאין מפי הגבורה. ר״ל לא בקולות של רעמים שבא עם הברקים מיירי. אלא בקול של עשרת הדברות שהיה קול ה׳ בכח ובהדר. ובקול יצאו ניצוצות אש ולפידים כמו אותיות הדבור. והעם ראו את האותיות וכמש״כ בס׳ דברים ד׳ ט׳ ורעמים וברקים לא היו. אבל עדיין היה ואת קול השופר. שבא בסמוך לפני שירד ה׳ על הר סיני. והיינו שמזכירים אנחנו ביחוד קול שופר שהיה בשעת מ״ת ולא קול רעמים שהיה רק לפני מ״ת. וקול שופר זה היה רק בדבור משה ידבר והאלהים יעננו בקול. להשריש בלבבינו דכל דבור היוצא מפי הגבורה לבד מה שאנו מבינים בו. עוד יש בו קבלות בהלכות הרבה. שמשה ידבר עם כל ישראל והאות ע״ז הוא שהאלהים יעננו בקול. שהי׳ בכחו לדבר לבדו עם כל ישראל כל סדר משנה:
וירא העם. תחלה כתיב רואים. שזכו להשיג לראות דבר נשגב ונעלה בקודש יותר ממלאך שאין כל האדם זוכה ויכול לראות. ואח״כ כתיב וירא העם וינועו. שראו שהוא יותר מלפי כחם באמת. וה״ז כמו שהאדם נושא משא לפי שעה יותר מכפי כחו. אינו יכול לעמוד אלא מתנועע תמיד. כך היה משא הקדושה עליהם יותר מכחם עד שנעו במעמדם:
ויעמדו מרחוק. התרחקו לאחור לצד הנשים והטף שלא השיגו כ״כ. ורצו גם המה להתרחק ממשא קדושה זו שאינו לפי כחם:
פן נמות. אם לא נהיה נזהרים כ״כ בהכנה הראויה לזה המעמד וקרוב שנהיה נפגעים כמו שביארנו לעיל ד׳ כ״ד במשה עצמו שפגשו ה׳ בעת לא הכין עצמו לכך שכמעט מת. וא״כ יראים בעצמם שלא הרבה אפשר להם להיות בהכנה רבה כזו שהיה בשעת עשרת הדברות. והנה כסבורים היו שרצון ה׳ לדבר עם כולם כל התורה שבכתב ורק קבלות בע״פ יהיה עם משה לבדו. וכ״כ הרמב״ן ז״ל. ע״כ בקשו שרק משה ידבר כל תורה שבכתב עמהם:
אל תיראו. שחפץ ה׳ לדבר עמכם כ״כ:
כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים. גם במעמד הזה ידע הקב״ה שאין זה כחכם באמת אלא רק לנסות אתכם בא בזה המעמד. ופי׳ נסות כפרש״י לשון גדולה. אבל לא כמו שכתב לגדל אתכם בעולם שיצא לכם שם באומות. ויפה כ׳ הרמב״ן ע״ז שאינו נכון. דמאין ידעו האומות שכן היה. ובעיקר אינו תכלית כ״כ אלא עיקר הכונה להגביה מעלת הנפש. והוא א׳ מאופני הנסיון שביארנו בשם חז״ל ברבה. שהוא כפשתן טוב שמכים אותו הרבה כדי להעלותו ולהשביחו. ומזה בא הנסיון של א״א בשעת עקידה כמו שביארנו בס׳ בראשי׳ שם. כך בא זה המעמד להגביה נפשם לעמוד בתמצית כחם בשביל קיום התורה בעת הצורך שנדרש למסירת נפש. לא יהיה זה למשא עליהם. כי בגדולת הנפש ימצא לב לזה כמו שעמדו בתמצית כחם בשעת קבלת עשרת הדברות. וע׳ בס׳ דברים ד׳ ל״ב:
ובעבור תהיה יראתו וגו׳. המעמד הנפלא יהי מצויר בנפש לעולם כדי להיות ביראת ה׳ כל היום. וכמו שהזהיר הכתוב בס׳ דברים ד׳ ט׳ זכירת אותו מעמד:
לבלתי תחטאו. לבלי תחטאו מיבעי. אלא ה״פ היראה את השם תהיה בלבבכם גם באם לא תחטאו. ולא יהיה לכם מורא העונש אלא מכל מקום יהיה מורא שמים וגדולתו מושרש בלבבכם:
ויעמד העם מרחוק. נשאר עומד מרחוק כרצונם:
כה תאמר וגו׳. אע״ג שמצדכם אתם יראים מן הדבור שלי עמכם. אבל מכ״מ הרי אתם ראיתם. שמצדי אין מניעה להשפיל כבודי וגדולתי:
כי מן השמים. כפי׳ הספורנו בזה״ל כענין המגביהי לשבת וגו׳ והכונה מרום גדולתי שהיא גבוהה גבוהה. ומכונה כל דבר גבוה בשם שמים:
דברתי עמכם. לא כפי דעת אנושי שאין זה כבודי להיות נדבר עם אנשי המון אם לא עם אנשים מיוחדים אנשי מעלה. והרי דברתי עמכם להראות שאין אתם צריכים לאמצעי. והדבר מובן שכמו כן ישמע הקב״ה תפלת ישראל וכל השגחתו עליהם בלי אמצעי וזה המקרא הקדמה לאזהרה הבאה אח״ז כמו שיבואר:
לא תעשון אתי וגו׳. א״א לפרש באזהרת ע״ז שהרי כבר נזהרו מפי ה׳ לכל ישראל. ותו א״כ אינו מובן דיוק אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם. אלא כ״ז אזהרה במה שאינו ע״ז ממש. והנה דרך המלך המשגיח על בני עמו שיתהלך הכל ע״י אמצעים. היינו האיש המבקש ענין לא יבא אל המלך עצמו. אלא להמשנה לו מציע הדבר. והוא יעמידם לפני המלך. גם כשהמלך נדרש לחקור על האיש ולדעת צרכיו לא ידבר עמו ולא יבא לראות עסקיו אלא ישלח דבריו לשר אותה עיר לחקור על האיש. וא״כ יש לנו להחניף וכדומה גם את המשנה הקרוב למלך שיציע הדבר כראוי. וגם לשר העיר מושל הקטן שבעבדי המלך שישיב כהוגן כאשר יהא נחקר ואע״ג שגם שניהם אין להם כח לעשות דבר מד״ע מ״מ הרבה תלוי בהם. והיינו סבורים שכך דעת עליון ית׳ שלא לעשות אלהים אחרים על פניו דוקא היינו להאמין שיש באיזה כח לעשות דבר מד״ע אבל מ״מ אנו צריכים לעשות אמצעים בינינו ובין אבינו שבשמים היינו מושל תחתון סמוך לנו שיהא הקב״ה רואה ויודע על ידו סתרינו וצרכינו. ומושל עליון סמוך לד״ע ית׳ לבקש על ידו מהקב״ה. ע״ז באה אזהרה זו לא תעשון אתי אלהי כסף. צורה תחתונה הנמשלת לכסף:
ואלהי זהב לא תעשו לכם. צורה עליונה הנמשלת לזהב. ויש להסביר יותר דשני מושלים שהעמיד הקב״ה בקרב תבל הן המה שני כוכבי לכת המאור הגדול שהוא השמש והוא העליון והוא מושל על מכמני זהב. והמאור הקטן הוא הלבנה והוא הסמוך לארץ והוא מושל על מכמני כסף. ע״כ היינו סבורים לעשות צורות הללו לא לשם עבודת כוכבים ומושלים מד״ע אלא אמצעים כאמור. ע״ז הקדים הקב״ה אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. ואין שום צורך לאמצעי לא לתפלה ובקשת רצון ולא להשגחת ה׳ וידיעתו מה שבקרבנו :
מזבח אדמה תעשה לי. הוסיף הכתוב להורות הדרך שיגיע האדם להיות מרוצה לפני הקב״ה וצוה שיהא מזבח שהוא מסוגל להפקת רצון כמש״כ בס׳ בראשית ל״ה א׳:
וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך. וע״י הקרבנות נרצה לו להפיק רצון ממנו והכלל דכל הקרבנות מרצין לבד בכור כדאיתא במס׳ ר״ה דף ה׳ ב׳ אבל קדשים דבני הרצאה נינהו. ועי׳ לעיל י״ח י״ב ובס׳ ויקרא:
בכל המקום אשר אזכיר את שמי. במקום שאין מזבח וקרבן. שם המקום מכשיר את האדם לקבל ברכת ה׳. ופי׳ אזכיר את שמי. לגמרא דילן ברכות דף ו׳ א׳ הוא במקום שעוסק בתורה (וכ״ה משנה אבות פ״ד) ועי׳ פרש״י שם. ולי נראה משום שכה״ת שמותיו של הקב״ה. והלומד בלילה שכינה כנגדו כדאיתא במס׳ תמיד. נמצא גורם שהקב״ה מזכיר באותו מקום את שמו. ובתלמוד ירושלמי שם פ״ד ה״ד. צריך אדם להתפלל במקום מיוחד לתפלה מה טעם בכל המקום אשר אזכיר את שמי. תזכיר את שמי אין כתיב כאן אלא אזכיר פי׳ אני זכור תמיד. ולפי הפשט משמעות אזכיר שאתן רשות או אצוה להזכיר שמי. היינו עשרה מישראל שרשאין לומר שם דבר שבקדושה כדאיתא במגילה פ״ג מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. ובמקום הזה שכינתא קדמא ואתיא כדאיתא ברכות שם והיינו דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי. שם אבוא אליך וברכתיך ועי׳ בס׳ דברים ח׳ ג׳ בפי׳ הכתוב כי על כל מוצא פי ה׳. והנשיא ר״א בס׳ הגיון הנפש פי׳ מן הענין אשר אזכיר בו את שמי מהענין ההיא אבוא אליך ברכתי ומכאן ראיה שהאדם חייב לברך על כל דבר ולתת שבח לקונו מעין הדבר ההוא. והנה הבטיח הקב״ה שהברכות יגיע מפי ה׳ בעצמו כ״י ולא ע״י אמצעי. ואע״ג דפעולת השפע באה ע״י המאורות וכדומה. מ״מ אין אלו אלא כשליח ליתן לאדם. שאין השליח עושה דבר אלא המצוה ליתן. והנראה שכל פרשה זו הוא ביאור והוספה על דבור הראשון של הקב״ה. אנכי ה׳ אלהיך. וביאר תחלה היאך באה השגחת ה׳ עליך. ואח״כ בא ביאור והוספה למה שאמר עוד אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ונתבאר שהוא יציאה מקומית שהוציאנו מאדמה טמאה שלא היה אפשר להגיע למעלת קדושה. ע״ז בא להוסיף ההבדל בין אדמת מצרים לאה״ק. דבמצרים לא היה מזבח אדמה כלל אפילו בשעה שנצטוינו להקריב פסח לא היה כמו פסח דורות שנזרק הדם על מזבח אדמה. אבל במצרים לא היה אלא משקוף ושתי המזוזות במקום ג׳ מזבחות והיינו משום שהיתה אדמה טמאה. וביאר עוד הבדל וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך לא כמו במצרים שלא היה אפשר להקריב אלא פסח שאינו בא לרצות. ולא שלמים ועולות המרצין. אבל לדורות בא״י וזבחת גם עולות גם שלמים. שהמה באים להשפיע ברכה כל א׳ לפי ענינו. כמו שכתבנו לעיל בפסוק ויקח יתרו עולה וזבחים:
ואם מזבח אבנים תעשה לי. והרי זה היה גם במצרים היינו משקוף ושתי המזוזות:
לא תבנה אתהן גזית. לא יהיו כמו משקוף ומזוזות שהמה גזית כדי שלא יהיו פתחי שמאי שאינם מזוזות כדאיתא בעירובין דף י״א ומנחות דף מ״ב. או גזית משמעו מצוירות בחרט כדרך משקוף ומזוזות הבית. אבל מזבח שבא״י אסור:
כי חרבך הנפת עליה ותחללה. ובמצרים לא נתחלל ע״י חרב. היינו משום שלא היתה בהם קדושה. ואין חילול אלא במקום קדושה. כדאיתא ביבמות דף ס״ח:
ולא תעלה במעלות על מזבחי. גם זה לא כמו במצרים שאם היה המשקוף גבוה עלו במעלות להגיע הדם עליו. אבל באה״ק משום קדושת המזבח מוזהרים אנו שלא לעלות במעלות:
אשר לא תגלה ערותך עליו. אפילו מעלות שאין בהם גלוי ערוה. גם כן אסור. ולא היה אלא כבש משופע. מעתה יבא הוספה על המאמר אשר הוצאתיך מבית עבדים כאשר יבוא. והיינו דכתיב ואלה בוי״ו להמשיך הענינים. ועיין מש״כ להלן כ״ד א׳:
